למה יותר ויותר ילדים מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז?

 

העלייה התלולה בשיעור האבחנה של הפרעות קשב וריכוז מעידה, שאבחנה זו אינה נסמכת תמיד על גורמים פיזיולוגיים אלא במקרים רבים יותר ויותר על גורמים חברתיים, כמו הציפיות העכשוויות מילדים

מסתיו 2011 ועד אביב 2012 לא היה אפשר להשיג בארצות הברית תרופות ל-ADHD, הפרעת קשב וריכוז. התחליפים הגנריים לתרופות במינון הנמוך היו חסרים במיוחד. כמה גורמים תרמו למחסור, אבל הסיבה העיקרית היתה שהביקוש עלה פתאום על ההיצע..

מספר האבחנות של הפרעת קשב וריכוז תפח בעשורים האחרונים. עד שנות ה-90, פחות מ-5% מהילדים בגיל בית הספר נחשבו לבעלי הפרעת חוסר קשב וריכוז. לפני כמה חודשים הראו נתונים מהמרכזים לבקרה ומניעה של מחלות בארצות הברית ש-11% מהילדים בגילים 4-17 אובחנו בשלב מסוים כחסרי קשב וריכוז – והנתון הזה אפילו אינו כולל אבחנות ראשונות של מבוגרים

מיליוני בני אדם נוספו איפוא למעגל הצרכנים הקבועים של תרופות ממריצות במטרה לטפל בתסמינים הנוירולוגיים של ההפרעה. לרבים מאתנו האבחנה והטיפול הנלווה לה – טיפול התנהגותי ותרופתי כאחד – עוזרים מאוד. ובכל זאת אי אפשר שלא לשאול – מנין הגענו כולנו? האם מאז ומעולם לקו בני אדם כה רבים בהיפראקטיביות פתולוגית, ללא יכולת להתרכז, ורק עכשיו הם זוכים לטיפול הנחוץ?

סביר שלא. 6.4 מיליון ילדים אובחנו כבעלי הפרעת קשב וריכוז, אך לא סביר שאצל שיעור גדול מהם יש הבדל פיזיולוגי שמקשה עליהם להתרכז יותר מילד שאינו לוקה בתסמונת. ספק אם הבדלים ביולוגיים או סביבתיים מגדילים את השכיחות של הבדלים פיזיולוגיים. הצמיחה המהירה במספר המאובחנים בהפרעת קשב וריכוז נובעת כנראה מגורמים סוציולוגיים – שינויים שחלו באופן שאנו מלמדים את הילדים בבית הספר, באינטראקציה עם הרופאים ובציפיות מהילדים.

אין הכוונה לומר שהפרעת קשב וריכוז היא הפרעה בדיונית. יש עדויות משכנעות שיש לה בסיס גנטי חזק. ב-2010 ניתחו חוקרים מאוניברסיטת מישיגן סטייט 22 מחקרים בתאומים וגילו שתכונות ההיפראקטיביות וחוסר הקשב הן תורשתיות במידה רבה. מחקרים רבים שנעשו בעזרת דימות מוח העלו הבדלים מובהקים בין מוחם של אנשים שאובחנו כבעלי הפרעת קשב וריכוז לבין מוחם של אלה שלא.

אך המחקרים האלה עדיין אינם מיתרגמים לגישה אבחונית אובייקטיבית.

רוב הילדים מאובחנים על בסיס ביקור קצר אצל רופא הילדים. לפעמים תהליך האבחון מסתכם בכך שהרופא רושם לילד ריטלין ומבקש מההורים לבדוק אם התרופה מביאה לשיפור הישגיו של הילד בבית הספר.

לא נשארים מאחור

הגישה הלא מחמירה הזאת מאפשרת שפע של אבחונים המבוססים על משהו שאינו ביולוגיה. הנה מקרה מבחן: "מגיפת" הפרעת הקשב והריכוז התחילה בסמיכות זמנים לכמה שינויי מדיניות חשובים שסיפקו תמריץ לאבחונים. הכללתה של הפרעת הקשב והריכוז בחוק החינוך לבעלי מוגבלויות ב-1991 – ושינוי גורף במינהל המזון והתרופות ב-1997, שהתיר לחברות התרופות למכור תרופות בקלות יתרה ישירות לציבור – השפיעו השפעה מכריעה על מספר המאובחנים, לדברי אדם רפלוביץ', סוציולוג מאוניברסיטת פסיפיק שבאורגון. לראשונה התלווה לאבחנה יתרון – הפניה למורים מיוחדים, למשל, ומתן תוספת זמן במבחנים. בסוף שנות ה-90, כשיותר הורים ומורים נעשו מודעים לקיומה של ההפרעה ולכך שיש תרופות לטיפול בה, היתה האבחנה לתופעה שגרתית, עד כדי כך שרבים רואים בה אחד ההיבטים הרגילים של חוויית הילדות.

סטיבן הינשו, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה שבברקלי, מצא מִתאם מאלף נוסף. הינשו התרשם מהתפוצה הגיאוגרפית הלא-אחידה של ההפרעה. ב-2007, 15.6% מהילדים בני 4-17 בצפון קרוליינה אובחנו בשלב מסוים כלוקים בהפרעת קשב וריכוז. בקליפורניה הנתון המקביל היה 6.2%. השוני בין שתי המדינות מסמל את ההבדלים הגדולים בשיעור האבחונים בין הדרום למערב בארצות הברית. גם לאחר שקלול הבדלים כגון גזע והכנסה, אנשי צוות המחקר של הינשו גילו שבצפון קרוליינה הסיכוי של ילדים לקבל אבחנה של הפרעת קשב וריכוז גדול כמעט פי שניים מאשר בקליפורניה.

הינשו, כמו סוציולוגים כגון רפלוביץ' ופיטר קונרד מאוניברסיטת ברנדייס, טוען כי מספרים כאלה מוכיחים את קיומן של השפעות סוציולוגיות על העלייה במספר אבחוני ההפרעה. בניסיון לצמצם את האפשרויות להשפעות הפוטנציאליות, הינשו שיקלל את ההבדלים בין מכשירים דיאגנוסטיים, סוגים של ביטוח רפואי, ערכים תרבותיים ותפישה ציבורית של מחלת נפש. אף לא באחד מהגורמים האלה הוא לא מצא הסבר להבדל – עד שהחל לבדוק את מדיניות החינוך.

חוק "אף ילד לא יישאר מאחור", שהעביר הנשיא ג'ורג' בוש הבן, היה הניסיון הפדרלי הראשון לקשר בין מימון בית ספרי להישגים בבחינות. אך מדינות שונות החלו לנקוט מדיניות דומה ב-30 השנים האחרונות. צפון קרוליינה היתה מהראשונות שאימצו תוכנית כזאת; קליפורניה היתה מהאחרונות.

המִתאמים בין יישום החוקים לבין שיעור האבחונים של הפרעת קשב וריכוז בלטו גם מבחינה אזורית. כשהינשו השווה את השקת המדיניות בבתי הספר למספר מקרי הפרעת הקשב, הוא גילה כי כשמדינה העבירה חוקים המענישים או מתגמלים בתי ספר על ציוני המבחנים המתוקננים, מספר האבחנות של הפרעת קשב וריכוז באותה מדינה עלה זמן קצר אחר כך. בכל ארצות הברית עלה שיעור האבחנות של הפרעת קשב וריכוז ב-22% בארבע השנים הראשונות שלאחר יישום חוק "אף ילד לא יישאר מאחור".

למען הסר ספק: אלה מִתאמים (קורלציות), לא קישורים סיבתיים. אבל הפרעת קשב וריכוז, מדיניות חינוך, הגנה על מוגבלים וחירויות פרסום – כל אלה כמו קורצים זה לזה בערמומיות. מנקודת המבט של הורים ומורים, האבחון נחשב להצלחה אם התרופות משפרות את יכולתם של הילדים להצליח במבחנים ומרגיעות אותם כך שלא יפריעו לאחרים (בכמה מהמחוזות, אבחנה של הפרעת קשב וריכוז מביאה גם לכך שציוני המבחנים של הילד המאובחן אינם משוקללים בממוצע הרשמי של בית הספר). התמריצים האלה, אומר הינשו, חוברים יחד ומביאים להגדלת מספר האבחנות של ההפרעה, בלי קשר לשכיחותה הביולוגית.

תחרות ולחץ

שיעור אבחנות ההפרעה גם שונה מאוד במדינות ברחבי העולם. ב-2003 אובחנו כמעט 8% מהילדים האמריקאים כבעלי הפרעת קשב וריכוז, ואילו בבריטניה אובחנו רק כ-2% מהילדים. על פי שירות הבריאות הבריטי הלאומי, מספר הילדים הלוקים בהפרעת קשב וריכוז שם הוא כ-5%. למה שיעור ההפרעה נמוך יחסית בבריטניה? ושאלה נוספת – למה השכיחות שלה הולכת וגדלה?

קונרד אומר ששתי השאלות קשורות לאופן ההגדרה השונה להפרעות בשתי החברות. בארצות הברית מבססים את ההגדרות האלה על ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות, ואילו האירופים משתמשים ב-ICD, קטלוג בינלאומי למחלות. "ה-ICD מציב קווים מנחים נוקשים הרבה יותר למתן אבחנה", מסביר קונרד, "אבל מכל מיני סיבות משתמשים ב-DSM בצורה נרחבת יותר ביותר מקומות". קונרד חוקר כיום את שכיחותן של אבחנות הפרעת הקשב והריכוז, והוא סבור שאמריקה למעשה מייצאת את הגדרת ה-DSM ואת התגובה התרופתית לה. אחת ההשלכות של הדבר, הוא אומר, היא ש"עכשיו השכיחות הולכת וגדלה מחוץ לארצות הברית".

לדברי ג'ואל ניג, מרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת אורגון לבריאות ולמדע, התופעה היא חלק ממגמה נרחבת באמריקה: מדיקליזציה (הגדרת צורת התנהגות מסוימת כבעיה רפואית) של תכונות שבדורות קודמים התייחסו אליהן אחרת. בתי ספר נהגו להעניש ילדים שלא ישבו בשקט. כיום אנחנו חושבים בדרך כלל שהילדים האלה זקוקים לטיפול ולתרופה. כשאנשים אינם משתלבים בקהל אנחנו מתייגים את ההתנהגות שלהם – ורואים בהם חולים, עבריינים או בעלי מוסר לקוי, אומר ניג.

לחלק מהילדים, שהתרופות מועילות להם, מוטב לקבל אותן מאשר לספוג תיוג של ילדים בעייתיים. אבל יש לכך כמובן גם חסרונות, בייחוד כשיש תמריצים רבים כל כך המעודדים אבחון-יתר. מדיקליזציה עלולה לפגוע באנשים בה במידה שתיוג מוסרי פוגע בהם. לפני זמן לא רב, הומוסקסואליות נחשבה רשמית למחלת נפש. ובעיוורון חברתי מרשים השתמשה החברה האמריקאית באבחנה "דראפטומניה" כדי להסביר למה עבדים שחורים רוצים להימלט.

כיום סוציולוגים ונוירולוגים רבים סבורים כי למרות הבסיס הביולוגי של הפרעת הקשב והריכוז, העלייה הגדולה בשיעור האבחנות נובעת מגורמים סוציולוגיים – בייחוד אלה הקשורים לחינוך ולציפיות המשתנות שלנו מהילדים. באותן 30 שנה שבהן חל גידול בשיעור אבחנות ההפרעה השתנתה הילדוּת האמריקאית מן הקצה אל הקצה. אפילו בבית הספר היסודי ילדים מקבלים כיום יותר שיעורי בית, פחות הפסקות והרבה פחות פנאי להירגע ולשחק. כשבוחנים את המצב הזה קל לשער מדוע "הפרעת קשב וריכוז" נהפכה למונח כולל ונוח לכל מה שקורה כשמצפים מילדים להיות מבוגרים בזעיר אנפין. מבחנים מתוקננים קשים, תחרות מוגברת על מקומות בקולג'ים היוקרתיים, כלכלה שמקשה יותר ויותר על אלה שאינם מתקבלים לאוניברסיטה אך אינם יכולים עוד להסתמך על קיומם של תפקידי צווארון כחול – כל אלה מקבלים ביטוי בשינויי מדיניות ובציפיות תרבותיות, אבל הם גם מוצאים את ביטויָם בדרכים מטרידות יותר – במספר הגדל והולך של ילדים שהתנהגותם נחשבת לפתולוגית.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הכתבה לקוחה מעיתון הארץ.

הילי ממליצה על סיוע לילדים אלה באמצעות תרגול מדיטציית ריכוז.

המּודעּות השקטה והעמוקה עוזרת לנו לשמור על ריכוז לזמן ארוך ומַקנָה דרך התמודדות עם חיי היומיום מתוך שלווה ושמחה.

כתוצאה מכך פוחתים גם הרגשות השלילים שלנו: הכעס, הדאגה, הקנאה והלחץ.

מכיוון שהמדיטציה בונה יכולת הקשבה וריכוז, היא התרגול הטוב והבטוח ביותר לטיפול בבעיות של קשב וריכוז.